1 · רודפים עומק — ומאבדים את האגן
שפגט "על הרצפה" עם אגן מסובב ומותניים קרוסות הוא לא באמת שפגט — הוא תמונה. כשמוותרים על היישור בשביל עוד סנטימטרים, מתרגלים דפוס שאחר כך קשה מאוד לפרק. התיקון: עבדו בגובה שבו האגן נשאר ישר, גם אם הוא רחוק מהרצפה. משם ההתקדמות אמיתית.
2 · שוכחים את הרגל האחורית
כולם מותחים המסטרינג; מעטים עובדים על כופפי הירך של הרגל האחורית — למרות שהם בדיוק חצי מהמשוואה, ואצל אנשים שיושבים הרבה הם בדרך כלל החצי התקוע. התיקון: על כל תרגיל לרגל הקדמית, תרגיל לפתיחת הירך האחורית.
3 · עובדים על קר
עבודת שפגט על גוף קר היא גם פחות יעילה וגם פחות נעימה — הגוף פשוט לא משחרר. התיקון: 10–15 דקות של חימום ותנועה דינמית לפני שנוגעים בעומק. עוד על תזמון נכון.
4 · רק יושבים בשפגט
שהייה פסיבית היא כלי — אבל לבדה היא בונה טווח שאי אפשר להשתמש בו ושנעלם מהר. התיקון: הוסיפו רכיב כוח: החזקות אקטיביות מעל הרצפה, עבודה אקסצנטרית איטית, ותרגול אקטיבי שמלמד את הגוף להחזיק את מה שפתחתם.
5 · מודדים את עצמכם מול אחרים
מבנה ירכיים, נקודת פתיחה והיסטוריית תנועה שונים בין אדם לאדם — ולכן ההשוואה היחידה שיש לה ערך היא אתם מול עצמכם. התיקון: צלמו נקודת פתיחה, מדדו כמה מדדים (גובה, נוחות, שליטה) וחזרו אליהם כל כמה שבועות.
הטעות שהכי כואב לי לראות היא מספר 1 — כי היא נראית כמו התקדמות. תלמידים מגיעים אליי "עם שפגט" שצריך לפרק ולבנות מחדש, וזה קשה יותר מלהתחיל נכון. עומק אמיתי בונים ישר, לאט, ופעם אחת.